פסק-דין בתיק ת"א 3082/05

בפני תביעות הדדיות של שכנים המתגוררים במושב נתיב השיירה (להלן: "המושב") . הנתבעים בת.א. 3082/05 (להלן: "סולימנפור") הינם בעלי זכויות במשק חקלאי מס' 25, אשר בחלק ממנו, המוגדר כקרקע לשימוש חקלאי, בכעין מובלעת, מצוי מגרש 92 שהתובעים בת.א. 3082/05 (להלן: "ארד"), הינם בעלי הזכויות בו ועליו בנוי בית מגוריהם.  

1. הסכסוך שבבסיס תביעת ארד נסוב סביב מבנים שהקימו סולימנפור החל משנת 2002 לשם השכרתם לנופשים (להלן: "הצימרים") ואשר חלקם מצויים בסמוך לבית ארד.

ארד עותרים למתן צו עשה אשר יורה הפסקת השימוש בצימרים על דרך של הריסתם ו/או מתן צו מניעה קבוע אשר ימנע המשך פעילות בהם. בנוסף עותרים ארד לחייב את סולימנפור לפצותם בגין נזקים שנגרמו להם כתוצאה מפעילות הצימרים ובגין עוגמת נפש שנגרמה להם בסך של 300,000 ש"ח וכמו כן בסך של 315,000 ש"ח בגין ירידת ערך ביתם. משיקולי אגרה, הועמדה תביעת ארד על סך של 200,000 ש"ח בלבד.

    יצויין כי ארד הגישו תביעה זהה ביום 17.10.04 ואולם תביעה זו נמחקה בהעדר התייצבות התובעים לישיבת קדם המשפט ( להלן:" התביעה הקודמת").

2. התביעה בת.א. 486/06 הינה תביעת סולימנפור לסילוק ידם של ארד משטח של 340 מ"ר שארד מחזיקים בו ועושים בו שימוש והחורג מגבולות מגרש 92 בו הם בעלי זכויות. ארד מודים בשימוש במקרקעין החורגים מגבולות מגרש 92, אולם זאת נעשה, לטענתם, בהסכמת סולימנפור וועד המושב אשר ניתנה עוד במהלך שנות ה-80.

בהחלטה מיום 30.12.2007 הוחלט על איחוד הדיון בשתי התובענות.

3. ההליכים בתובענות נמשכו זמן רב בין היתר בשל דחיית מספר מועדי הוכחות בשל נסיבות שונות, חלקן נוגעות לניסיונות סולימנפור להשיג היתרי בניה לצימרים  ולמצות את הליכי התכנון והבניה, לרבות הגשת בקשה לשינוי מיקום שטח המגורים, הכל על מנת לנסות להכשיר את הבניה בדיעבד, נסיונות אשר בסופו של יום לא צלחו. משכך, מדובר בצימרים אשר נבנו ללא היתר ואשר הליכי התכנון והבניה לגביהם מוצו עד תום וקיימים לגביהם פסקי דין חלוטים המורים על הריסתם. חרף עובדה זו, הצימרים עדיין עומדים על תילם ומושכרים לנופשים.

4. לצערי, על אף שסברתי כי ראוי שהצדדים יגיעו להסדר שייתר את הצורך בהכרעה בתביעות ההדדיות ולצורך כך הופנו להליך גישור ואף נדחה הדיון מפעם לפעם , וזאת מהטעם שמדובר בשכנים במושב המצויים בסכסוך ארוך שנים, אשר ההכרעה בתיקים אלו, ככל הנראה, לא תביא לסיומו, לא הצלחתי להביא את הצדדים להבנה כי הדבר הינו לטובתם ומשכך ניתנת הכרעתי זו.

לצורך נוחיות הדיון אפריד ואדון בכל תביעה בנפרד.

תביעת ארד

עובדות שאינן שנויות במחלוקת:

5. כאמור לעיל, מגרש 92 (אשר לאחר הפרצלציה מספרו 31 כפי שמופיע בתשריט שצורף לנ/1) ניצב, בכעין מובלעת, בתוך מגרש 40 שהינו חלק מנחלת סולימנפור. השטח המקיף את מגרש 92 משלושת צידיו הינו שטח שייעודו חקלאי.

6. החל משנת 2002 החלו סולימנפור בהקמת צימרים, לצרכי פרנסתם, כאשר במהלך השנים 2002-2003 הוקמו על ידי הסולימנפור בסך הכל 7 צימרים. לפחות שלושה מתוך הצימרים נבנו בשטח מגרש 40 המיועד לשימוש חקלאי, כך שאחד מהם ניצב בצידו הצפון-מערבי של מגרש 92 (להלן: "הצימר הצפוני"), ואילו שניים אחרים ניצבים בצידו הדרומי (להלן: "הצימר הדרומי") (הכל כפי שמתואר בנ/2) .

אין בפני מדידה כלשהי באשר למרחק שבין הצימרים לבין ביתם של ארד, אלא הערכה בלבד של השמאי מטעם ארד, מר דותן דרעי ( להלן: "השמאי"), אשר העריך את המרחק בכ- 15 מ' . לאחר ביקור במקום התרשמתי כי מדובר בהערכה מקורבת למציאות , אם כי יש לציין כי הצימר הצפוני נמצא במרחק גדול יותר.

7. בין בית ארד לבין הצימר הצפוני קיימת כיום צמחיה עבותה. מתוך העדויות לא ברור מתי צמחיה זו נשתלה, אולם מתצלומי האויר שהציגו ארד ניתן להתרשם כי הצמחיה המפרידה בין בית המגורים של ארד לבין הצימר הצפוני קיימת במקום לפחות מאז שנת 1999 (ראה ת/2ד לעומת ת/2 ג' שצולם בשנת 1987).

בין בית המגורים של ארד לבין הצימרים הדרומיים קיימת צמחיה דלילה יותר, היוצרת הפרדה בין הקומה הראשונה של בית ארד לבין הצימרים. יחד עם זאת, בביקור שערכתי במקום הצימרים נראים היטב ממרפסת הקומה השניה של בית ארד.

8. הצימרים הוקמו בניגוד לחוק וללא שניתן להם היתר בניה. סולימנפור הורשע בבימ"ש השלום בעכו (ת.פ 2364/03), בעבירות על סעיפים שונים של חוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, לרבות בביצוע הבניה והשימוש בצימרים ללא היתר, תוך סטיה מתוכנית תקפה ושימוש בקרקע חקלאית.

בגזר הדין שניתן ביום 13.4.05 ניתן צו הריסה לכל הצימרים, אשר עוכב למשך 18 חודשים על מנת לאפשר לנתבע להשיג היתרים כחוק, וכן הוטל עליו קנס כספי. ערעורו של סולימנפור לבית משפט המחוזי בחיפה על פסק הדין, נדחה בפסק דין מיום 27.10.05 (ע"פ 462/05).

חרף ניהול הליכים משפטיים ממושכים, עד לבית המשפט העליון, הרשעת הנתבע עומדת בעינה, וביום 10.1.07 ניתן פסק הדין בבית המשפט העליון אשר דחה את בקשת רשות הערעור שהגיש הנתבע (רע"פ 11397/05) .